אהבה היא פצע. פצע נורא..
ככה אני חושבת לפחות, ואני מניחה שחלקכם לא יסכימו איתי, אבל רבים מכם יודו בכך בסתר ליבכם.
הפצע הזה, שמתחיל מדקירה קטנה, בכל מקום שהוא בגוף.
כמו כאב של שן המאיימת ליפול, נעים, רך, משחרר.
מהסוג שמשחרר חומר למוח המאותת על אופוריה. כזה סוג של כאב.
לכן אין אנו מבחינים בו מיד.
וגרוע מכך, נפצעים בשנית, ובשלישית, שוב ושוב עד שכל גופנו מכוסה בחתכים הנעימים הללו.
וזה בסדר, לכמה ימים, חודשים, ואם הגוף חזק אולי אפילו שנים.
אבל, הרי זה ידוע, פצע שלא מחטאים אותו, שלא מטפלים בו ומנקים אותו, מזדהם.
עכשיו הוא כבר גדול ומגעיל, ואפשר לראות אותו על הגוף.
עכשיו הוא גם כואב.
האופוריה נעלמה ונשארת עם המציאות.
כולך הרוס.
המחשבות שלך מפוזרות סביבך כרסיסי זכוכית של כוס שהונחה על קצה השיש בזווית מאיימת.
אתה יודע שאתה צריך לנקות את השברים, לאסוף אותם.
אז אתה מתחיל במלאכה, מושיט ידך לשברים הגדולים, מתחיל מהם.
אך השבר הנורא דוקר באצבעך ומיד כמו ארס, רעל מרושע,
זרם הזכרונות מבליח במוחך.
וכל אחד מהם כאילו פוצע אותך מחדש. מכאיב ושורף.
ואתה מתחיל לטפל בעצמך, מתפלל שיש לך עוד סיכוי לשרוד בעולם הזה.
ומנקה ומחטא.
ויום אחד, אם יתמזל מזלך, הפצעים יגלידו.
אבל בשברי הזכוכיות אין לך אומץ לגעת בשנית.
ויום אחד תשכח גם מהם, ותלך יחף במסדרונות ראשך.
ואח, שבר נכנס לרגלך.
והדמעות שבות לרדוף אותך.
"the greater the love, the greater the tragedy when it's over." - Nicholas sparks
;){kind=link}